ביאור שטיינזלץ על הוריות ח׳

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ט׳ ע״א »

1 וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״. רַבִּי סָבַר: מִי שֶׁכׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא זֶה שֶׁאֵין כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר.

2 מִידֵּי ״כׇּל״ כְּתִיב? אִין דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב ״עַל שִׁגְגָתוֹ״. לְמָה לִי ״אֲשֶׁר שָׁגָג״ הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעַד דְּאִיכָּא כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה. יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא בִּשְׁאָר מִצְוֹת אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

3 וְרַבָּנַן: מִי שֶׁחֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה לֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא בִּשְׁאָר מִצְוֹת, אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

4 מַתְנִי׳ אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה – עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

5 גְּמָ׳ מִנָּלַן?

6 דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״עָלֶיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָלֶיהָ״. מָה לְהַלָּן – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

7 אַשְׁכְּחַן צִבּוּר, מָשִׁיחַ מְנָלַן? ״לְאַשְׁמַת הַעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.

8 נָשִׂיא? יָלֵיף ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״, כְּתִיב גַּבֵּי נָשִׂיא: ״וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת ה׳״, וּכְתִיב בְּצִבּוּר: ״וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת״ – מָה צִבּוּר – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף נָשִׂיא – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

9 יָחִיד? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ״, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן.

10 וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיּוֹרוּ. בַּעֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לָדוּן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין אֲפִילּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת?

11 נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״. מָה לְהַלָּן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

12 אַשְׁכְּחַן צִבּוּר. יָחִיד, נָשִׂיא, מָשִׁיחַ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת״, אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ כּוּלָּן בִּכְלַל ״נֶפֶשׁ אַחַת״ הֵן, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מִן הָעֶלְיוֹן.

13 הָנִיחָא לְמַאן דְּמַפֵּיק לַהּ לְ״עָלֶיהָ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, כְּדַאֲמַרַן. אֶלָּא לְרַבָּנַן דְּמַפְּקִי לַהּ לְ״עָלֶיהָ״ לַעֲרָיוֹת וְצָרוֹת, דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת – מְנָא לְהוּ?

14 נָפְקָא לְהוּ מִדְּמַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְרֵיהּ: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה וְגוֹ׳״ – הוּקְּשָׁה כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. מָה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

15 אַשְׁכְּחַן יָחִיד, נָשִׂיא, וּמָשִׁיחַ, בֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בִּשְׁאָר מִצְוֹת. צִבּוּר מְנָלַן? יָלֵיף עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.

16 וְרַבִּי, הָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מַפֵּיק לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין רַבִּים לִיחִידִים – רַבִּים בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד, יְחִידִים בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט, יָכוֹל נַחְלוֹק בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה וְגוֹ׳״.

17 מַתְקֵיף לַהּ רַב חִלְקִיָּה מֵהַגְרוֹנְיָא: טַעְמָא דְּלֹא חָלַק הַכָּתוּב. הָא חָלַק, הֲוָה אָמֵינָא נַחְלוֹק. מַאי נַיְיתֵי?

18 נַיְיתֵי פַּר, צִבּוּר בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתוּ! נַיְיתֵי פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּמַיְיתוּ! נַיְיתֵי שְׂעִיר, נָשִׂיא בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתֵי! נַיְיתֵי שְׂעִירָה, יָחִיד נָמֵי הַיְינוּ קׇרְבָּנוֹ!

19 אַלְּמָה לָא אִיצְטְרִיךְ? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: צִבּוּר מַיְיתֵי פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, הָנֵי נַיְיתֵי אִיפְּכָא – פַּר לְחַטָּאת וְשָׂעִיר לְעוֹלָה. אִי נָמֵי: צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

20 דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת כִּי כְּתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי – בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיבִי, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא, וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי. אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכׇל הַמִּצְוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה.

21 דְּבֵי רַבִּי תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא בְּדִיבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה עַל יְדֵי מֹשֶׁה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. דְּתָנָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם.

22 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא:

23 ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדוֹרוֹתֵיכֶם״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא נֶאֶמְרָה בִּתְחִלָּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָא אָמַר מָר: עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ״? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.

24 מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

25 אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, וּמְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה. אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה? פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה? אַל תָּבֹא עַל הַנִּדָּה.

26 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּצִבּוּר לָא מְחַיְּיבִי קׇרְבָּן בְּעָלְמָא, וְיָחִיד אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי לָא?

27 אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: נֶאֱמַר ״וְאָשֵׁם״ בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם תָּלוּי, וְנֶאֱמַר ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר. מָה ״וְאָשֵׁם״ בְּיָחִיד – בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר – בְּחַטָּאת קְבוּעָה,

28 וּמָה צִבּוּר בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי אֵין בָּא אֶלָּא עַל סְפֵק חַטָּאת קְבוּעָה. אָמְרִי: אִי הָכִי, קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״! דָּנִין ״אָשֵׁם״ מִן ״אָשֵׁמוּ״ ״אָשֵׁמוּ״ מִן ״אָשֵׁם״, וְאֵין דָּנִין ״אָשֵׁם״ מִן ״יֶאְשַׁם״.

29 וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? וְהָא תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה, זוֹ הִיא בִּיאָה! וְעוֹד: נֵילַף מִן ״וְאָשֵׁם״ מִטּוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב: ״וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם״!

30 אָמַר רַב פָּפָּא: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳״ מִן ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי לְרַב פָּפָּא: וְנֵילַף ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן מִן ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן!

31 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ – מִ״וְאָשֵׁם וּמִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״. וְאַל יוֹכִיחַ שְׁמִיעַת קוֹל וּבִיטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״.

32 מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין עַל שְׁמִיעַת קוֹל, וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא חַיָּיב בְּכוּלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.

33 גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״, כֹּל שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּאַחַת – מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת – אֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.

34 וְאֵימָא: מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת מֵהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן!

35 אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מֵהָכָא, דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר

פירוש ביאור שטיינזלץ על הוריות ח׳

1 ועוד שנינו בברייתא כי רבי וחכמים שוין שאין מביא אשם תלוי. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? דכתיב שנאמר בענין האשם התלוי: "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג" ויקרא ה, יח, ובפירוש כוונת פסוק זה נחלקו רבי וחכמים לשיטותיהם; רבי סבר: מי שכל חטאו בשגגה כלומר, שכל חטאת שהוא מביא אינה אלא על שגגת מעשה, יצא למעט זה הכהן המשיח שאין כל חטאו בשגגה אלא מביא חטאת אם היה גם בהעלם דבר.

2 ותוהים: מידי וכי "כל חטאו בשגגה" כתיב נאמר? הרי נאמר רק "על שגגתו"! ומשיבים: אין כן כלומר, אף שלא נאמר "כל", זו היא משמעות הכתוב, שאם כן נכתוב שיכתוב רק "על שגגתו", למה לי התוספת "אשר שגג"? הא קא משמע לן זה משמיע לנו שעד דאיכא שיש כל חטאו בשגגה, מביא אשם תלוי, יצא משיח שאין כל חטאו בשגגה אלא בעבודה זרה, ולא בשאר מצו‍ת שבהן אינו מביא קרבן אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה.

3 ורבנן וחכמים מפרשים את הכתוב לשיטתם שהכהן המשיח, גם בעבודה זרה, מביא קרבן רק על העלם דבר ושגגת מעשה: מי שחטאו בשגגה, יצא משיח שאין חטאו בשגגה לא בעבודה זרה ולא בשאר מצו‍ת אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה.

4 א משנה אין בית דין חייבין להביא קרבן על העלם דבר עד שיורו בדבר שזדונו אם עושים אותו בזדון חייבים עליו כרת ושגגתו חטאת, וכן המשיח חייב רק על הוראה כזו, וכן לא חייבים בחטאת בעבודה זרה עד שיורו על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

5 ב גמרא על האמור במשנה שאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת שואלים: מנלן מנין לנו דבר זה?

6 ומשיבים: דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: נאמר כאן "עליה" "החטאת אשר חטאו עליה". ויקרא ד, יד ונאמר להלן באיסור לקיחת שתי אחיות "עליה" "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה". ויקרא יח, יח, ללמדנו: מה להלן הוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן הוא דווקא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

7 ואומרים: אשכחן מצאנו איפוא ראיה לענין צבור, ואולם משיח מנלן מנין לנו? ומשיבים: שנאמר בענין המשיח "לאשמת העם" ויקרא ד, ג, לומר: הרי משיח כצבור.

8 ושואלים: נשיא מנין לנו דין זה בו? ומשיבים: יליף לומד "מצות" "מצות", כתיב גבי נאמר אצל נשיא: "ועשה אחת מכל מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה" ויקרא ד, כב, וכתיב ונאמר בצבור: "ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" ויקרא ד, יג, והרי זה ללמד: מה צבור — חייבים על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף נשיא — חייב על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

9 ושואלים עוד: יחיד מנין שעל דבר שכזה הוא מביא חטאת? ומשיבים: אמר קרא המקרא: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" ויקרא ד, כז, שיש ו' החיבור המחבר בין זה לזה שקדם וילמד תחתון מעליון, שכמו שעל הדברים שאמורים קודם "עליון" מביא רק על דבר שזדונו כרת, כך דין זה שנמצא אחריהם "תחתון" אף הוא בדבר שזדונו כרת.

10 ג שנינו במשנה: ולא בעבודה זרה עד שיורו בדבר שזדונו כרת וכו'. ושואלים: בעבודה זרה מנלן מנין לנו? דתנו רבנן ששנו חכמים: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, שהרי מביאים עליה קרבנות אחרים, יכול יהו בית דין חייבין אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת?

11 ומשיבים: נאמר כאן בענין שגגת עבודה זרה "מעיני" במדבר טו, כב, ונאמר להלן בשאר עבירות "מעיני" ויקרא ד, יג, מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

12 אשכחן מצאנו דין זה לגבי צבור. ביחיד, נשיא, משיח בעבודה זרה מנלן מנין לנו שכך הוא הדין? אמר קרא המקרא: "ואם נפש אחת" ויקרא ד, יג, לומר אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח כולן בכלל "נפש אחת" הן, וילמד תחתון יחיד נשיא ומשיח, מן העליון מציבור שמביאים רק על דבר שזדונו כרת.

13 ושואלים: הניחא למאן דמפיק לה זה נוח לשיטת מי שמוציא את זאת המלה "עליה" לגזרה שוה ללמוד שאין בית דין חייבים בהוראה אלא בדבר שזדונו כרת, כדאמרן כמו שאמרנו, אלא לרבנן לשיטת חכמים דמפקי לה שמוציאים אותה את המלה "עליה" האמור בפרשת עריות, ללמד לענין עריות וצרות לעריות בדיני יבמות, אם כן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בציבור עצמו מנא להו מנין להם?

14 ומשיבים: נפקא להו יוצא להם דבר זה מדמתני ליה כמו שהיה משנה, מלמד אותו ר' יהושע בן לוי לבריה לבנו: נאמר "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה" וגו' במדבר טו, כט —ל, הוקשה הושוותה כל התורה כולה "תורה אחת" לעבודה זרה, מה עבודה זרה חייבים עליה קרבן חטאת רק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן בכל התורה הדין הוא שחייבין על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

15 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא דין זה לגבי יחיד, נשיא, ומשיח בין בעבודה זרה בין בשאר מצו‍ת שכל אלו הוקשו בפסוק "ואם נפש וגו' " לעבודה זרה, צבור מנלן מנין לנו שהם מביאים רק על דבר שזדונו כרת? ומשיבים: יליף לומד עליון שכתוב למעלה בענין הציבור מתחתון ממה שכתוב למטה הלאה בענין יחיד.

16 ושואלים: ורבי שלמד דבר זה מהמילה "עליה", הא זה הכתוב שדרש ר' יהושע בן לוי מאי עביד ליה מה עושה הוא לו? ומשיבים: מפיק ליה לכדתניא מוציא, דורש אותו לכמו ששנינו בברייתא: לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין עבודה זרה בין רבים רוב העיר ליחידים שחטאו, שרבים בעיר הנדחת נידונים בסייף וממונן אבד שצריכים להשמיד גם את רכושם, ואילו יחידים נידונים בסקילה וממונן פלט, יכול אם עשו בשגגה נחלוק בקרבנותיהם? תלמוד לומר: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" במדבר טו, כט —ל.

17 מתקיף לה מקשה על כך רב חלקיה מהגרוניא: טעמא הטעם, דווקא שלא חלק הכתוב בענין זה, הא חלק הרי אם היה מחלק הוה אמינא הייתי אומר נחלוק שיביאו רבים שחטאו קורבן שונה על שגגתם. ונברר: מאי נייתי מה, איזה קרבן יביאו?

18 אם נאמר נייתי שיביאו פר, הלוא צבור בשאר מצו‍ת הוא דמייתו שמביאים! אלא תאמר נייתי שיביאו פר לעולה ושעיר לחטאת, הרי צבור בעבודה זרה הוא דמייתו שמביאים קרבן זה בהעלם דבר! נייתי שיביאו קרבן שעיר, הלוא נשיא בשאר מצו‍ת הוא דמייתי שמביא קרבן זה! נייתי שיביאו שעירה, יחיד נמי היינו גם כן זהו קרבנו שהוא מביא!

19 ודוחים: אלמה מפני מה לא איצטריך הוצרך הכתוב "תורה אחת" להשוותם? שהרי יש אפשרות אחרת, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: צבור מייתי מביא פר לעולה ושעיר לחטאת, הני נייתי איפכא אלה רבים שחטאו שיביאו להיפך, פר לחטאת ושעיר לעולה. אי נמי או גם כן יכול להיות שצריך מספר רב של אנשים ששגגו בעבודה זרה להביא קרבן אחר ואין לו תקנה לפי שאין דרך לעשות זאת, קא משמע לן משמיע לנו הכתוב שאין מחלקים בין רבים ליחידים לענין זה.

20 ד ושואלים: דכולי עלמא מיהת על כל פנים לדעת הכל כי כתיבי הני קראי כאשר נאמרו המקראות אלה בספר במדבר — בעבודה זרה הוא דכתיבי שנאמרו, אבל אין הדבר מפורש במקרא שמדובר שם בעבודה זרה, אם כן מאי משמע מה המשמעות? כיצד עולה משמעות זו מן הכתוב! אמר רבא, ואי תימא ויש אומרים ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה כדי ויש אומרים אותה סתם בלי שם, אמר קרא המקרא: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצו‍ת האלה אשר דבר ה' אל משה" במדבר טו, כב, איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצו‍ת? הוי אומר: זו עבודה זרה.

21 דבי בבית המדרש של רבי תנא שנה, אמר קרא המקרא: "אשר דבר ה' אל משה" במדבר טו, כב, וכתיב ונאמר: "אשר צוה ה' אליכם ביד משה" במדבר טו, כג, איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקדוש ברוך הוא באופן שגם כל ישראל שמעוה, כשדיבר ה' אל משה, וגם צוה אותה בתורה על ידי משה? הוי אומר: זו עבודה זרה, ומנין שנאסרה מצוה זו מפי ה' אלינו? דתנא ששנה ר' ישמעאל: הדברות של "אנכי" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" שמות כ, ב—ג מפי הגבורה שמענום כלומר, כל ישראל שמעו אותם במישרין מפי ה'.

22 דבי בבית המדרש של ר' ישמעאל תנא שנה:

23 "למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם" במדבר טו, כג, איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה ראשונה לכל המצות? הוי אומר: זו עבודה זרה שנאמרה ראשונה בעשרת הדברות. ומקשים: והא והרי אמר מר החכם: עשר מצו‍ת נצטוו ישראל בהיותם במרה ביציאתם ממצרים, קודם למתן תורה דכתיב שנאמר שם: "והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. . .והאזנת למצוותיו" שמות טו, כו, ואם כן היו מצוות קודמות לכך? אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא ברור כמו שתירצנו מתחילה.

24 א משנה אין בית דין חייבין פר העלם דבר של ציבור על הוראת עשה ועל לא תעשה שבמקדש הנאמר בדין טומאת מקדש, והוא בעשה שצריך להוציא את הטמאים מן המקדש, ובלא תעשה שאסור להיכנס למקדש כשהוא טמא, ואין מביאין כלל אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש.

25 אבל חייבין בית דין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה. איזו היא מצות עשה שבנדה? פרוש מן הנדה, שאם בא על אשה ונטמאה הנדה — חייב לפרוש ממנה, ומצות לא תעשה? אל תבא על הנדה. אם יודע אתה שהיא טמאה.

26 ב גמרא על האמור במשנתנו שואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שצבור לא מחייבי חייבים קרבן בעלמא בכלל על חטא כמו זה של טומאת המקדש שיש בו רק לאו ואין חייבים על שגגתו חטאת, ויחיד אשם תלוי נמי גם כן מניין שלא מביא בטומאת המקדש?

27 אמר רב יצחק בר אבדימי: נאמר "ואשם" ויקרא ד, כז בחטאת ובאשם תלוי ויקרא ה, יז, ונאמר "ואשמו" ויקרא ד, יג בצבור, מה "ואשם" האמור ביחיד הרי הוא בא על חטא שהוא בחטאת קבועה, כמפורש שם, אף "ואשמו" האמור בחטא של צבור הרי הוא דווקא בחטא שיש עליו חטאת קבועה, להוציא טומאת המקדש וקדשיו, שהיא בחטאת עולה ויורדת ואינה קבועה.

28 ומה צבור דווקא בחטאת קבועה, אף אשם תלוי נמי גם כן אין בא אלא על ספק חטאת קבועה, ומכאן למדנו שבטומאת המקדש וקדשיו אין הציבור מביא, ואין היחידים מביאים כלל אשם תלוי. אמרי אומרים: אי הכי אם כך, אם על הלימוד ממלה זו אתה נסמך, קרבן עולה ויורד נמי גם כן הא כתיב הרי נאמר בו: והיה כי יאשם לאחת מאלה" ויקרא ה, ה! ומשיבים: דנין "אשם" מן "אשמו" ואין דנין "אשם" מן "יאשם", אף ששניהם בלשון יחיד נאמרו. ומקשים: ומאי

29 נפקא מינה ומה יוצא מכאן שיש הבדל? והא תני דבי והרי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: "ושב הכהן" ויקרא יד, טו "ובא הכהן" ויקרא יד מב — זו היא שיבה זו היא ביאה שעניינם אחד, ויש כאן גזירה שווה, למרות שהמילים אינן דומות כלל! ועוד אפשר להקשות: נילף נלמד מן "ואשם" מטומאת מקדש וקדשיו, דכתיב שנאמר: "והוא טמא ואשם" ויקרא ה, ב!

30 אמר רב פפא: דנין מקום שכתוב בו "ואשם" וגם "מצות ה'" באשם התלוי ויקרא ה, יז מן קרבן הציבור שכתוב בו "ואשם" ו"מצות ה' "ויקרא ד, יג ולא מקרבן עולה ויורד שלא נאמר בו "מצות ה'". אמר ליה לו רב שימי בר אשי לרב פפא: ונילף ונלמד "ואשם" ונשיאת עון מן "ואשם" ונשיאת עון שכתוב בטומאת מקדש ובאשם תלוי!

31 אלא יש לדחות מה שאמרנו, אמר רב נחמן בר יצחק: דנין מקום שכתוב בו "ואשם" ו"מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה" באשם תלוי ממקום שכתוב בו "ואשם" ו"מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה", בחטאת קבועה, ואל יוכיח שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו שכולם בעולה ויורד שלא נאמר בהם "ואשם" ו"מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה".

32 ג משנה אין בית דין חייבין בהוראה על שמיעת קול שבועת העדות, שדורשים מאדם להעיד על מה שידע ואינו מעיד, ועל ביטוי שפתים שבועת שקר, ועל טומאת מקדש וקדשיו. והנשיא כיוצא בהם, שגם הוא פטור מלהביא קרבן על חטאים אלה, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, והטעם אינו משום פטור מהותי אלא משום שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, וכיון שכך לא שייך בו הציווי שיבוא להעיד עדות.

33 ד גמרא על האמור במשנה אמר עולא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי הגלילי? אמר קרא המקרא בקרבן עולה ויורד: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" ויקרא ה, ב לומר: כל שמתחייב באחת מהן מתחייב בכולן, ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. וכיון שהמלך פטור מאחת שמיעת קול הריהו פטור גם מן האחרות.

34 ומקשים: מדוע נאמר כך? ואימא ואמור אחרת: מי שמתחייב באחת מהן ואף על פי שאין מתחייב בכולן!

35 אלא טעמא הטעם של ר' יוסי הגלילי מהכא מכאן, דתניא ששנויה ברייתא, היה ר' ירמיה אומר: נאמר

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ט׳ ע״א »